מתקפת החמאס על זכויות אדם
החמאס נלחם במודע מתוך אזורים מאוכלסים
מאמר דעה שהתפרסם בעיתון השוויצרי NEUE ZURCHER ZEITUNG ביום רביעי 16.7.2014
כאשר משטרים אוטוריטריים ומשטרים דמוקרטיים נלחמים זה בזה, האחרונים נמצאים כמעט תמיד בעמדה שעלולה להיתפש כחולשה . ממשלות בעלות לגיטימציה דמוקרטית חייבות להתחשב בדעת הקהל, הן בארצן והן בזירה הבינלאומית, והן חייבות לגונן על חיי התושבים, חיילים כאזרחים. מגבלות כאלה לא חלות על אוטוקרטיות, דבר המעניק לאלו דרגות חופש שונות לחלוטין בניהול הלחימה. דוגמה לכך היא הלחימה הנוכחית בעזה. ראש ממשלת ישראל הסכים להצעה להפסקת אש, החמאס דחה אותה. העובדה שעד עתה נהרגו 200 איש ברצועת עזה ויותר מ1400 נפצעו, לא מדאיגה את הארגון. עוד פחות מכך מטריד אותו ההרס חסר ההיגיון של בתים, רחובות ותשתיות אחרות. החישוב שלהם הוא להראות חוזקה על ידי אי-ויתורים, וללבות בכך את זעם התושבים נגד ישראל. ברור שבמוקדם או במאוחר החמאס יסכים להפסקת אש, כפי שתמיד עשה בעבר. אך לפני כן ברצונו להעלות את רף המחיר ככל שניתן.
חישוביו של נתניהו נראים אחרת. כך מקשה על עצמו חיל האוויר בתקיפת המטרות העל-קרקעיות המתבקשות. הבונקרים והמנהרות של החמאס ניתנים לתקיפה רק באמצעות מערכה קרקעית, אשר תעלה בהרבה ביותר חיי אדם מאשר תקיפות אוויריות. בו-בזמן מאשימה התקשורת העולמית את ישראל ולא את החמאס במספר הקורבנות, למרות שאלו נגרמים כתוצאת מכך שהחמאס מאחסן נשק בבתים רבי דיירים, מחזיק עמדות באזורי מגורים ומשתמש באבדות האזרחיות כחלק מהאסטרטגיה שלו.
על ידי העברת הלחימה לאזורים מאוכלסים בצפיפות, מביא החמאס את זכויות האדם במצבי לחימה לידי אבסורד, כאשר זכויות אלו נהגו תחת הנחות מוצא שונות לחלוטין. האשמה חד-צדדית של ישראל היא לכן דמגוגית. אך גם זה שייך לתנאים בהם דמוקרטיה מנהלת מלחמה.